<h1>ארחות חיים הלכ' יין נסך סימן ל"ב</h1>
<h2>דף סב.</h2>
בכל מקום שאמרנו אסור בהנאה אם עבר ומכרו דמיו אסורים לפיכך גוי ששכר את ישראל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. וביאר זה בגמרא דמשום קנסא הוא הילכך נראה לומר שאינו אסור [אלא] לדידיה אבל לאחרים שרי הילכך בדיעבד טוב שיקח השכר ויתננו לעניים משיניחנו לגוי. ולדעת הר"ם במז"ל נראה שאסור בין לו בין לאחרים. וכן השוכר חמור להביא עליו יין נסך או ששכר את הספינה להביא עליה יין שכרן אסור. ואם נתן לו קרקע בשכרו אע"פ שאין קרקע נאסר (אלא) [אפילו] בהשתחואה החמירו עליו ואסור בהנאה. ואם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח. ואם כסות או כלים ישרפם ויקבור אפרם שלא ליהנות בו. וכן נמי דעת רב אהילאי ז"ל.
<h2>דף סג.</h2>
אסור לקנות יין נסך להשקות לפועליו גוים אבל נותן הוא להם מעות שיקנו הם לעצמן או יאמר להם לכו ושתו מן החנוני ואני פורע וכן מי שמזמין אוהביו גוים לשתות רשאי לומר לעבדו או לשפחתו לכו וקנו יין לאלה הגוים שכיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא היין אינו שלו. ויש מחמירין שלא לשלוח שם שליח שאם עושה כן הוי כמו שנטל ונתן ביד ואסור.
<h2>דף סג:</h2>
וכתב הרמנ"ע אסור לשכור מרתפו לגוי לשום בו יין נסך כמו שכירות בהמה להביא עליה יין ואין חלוק בין בזמן הזה לימי חכמי התלמוד רק ליקח יין בחובו מפני שמציל מידו. וכ' הרשב"א ז"ל אסור למזוג יין נסך לגוים. וכ' הרמנ"ע שאם ימחו בידם לא יקבלו. ומוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכמה פעמים תמהתי איך פשט ההיתר. ומיין שלנו מותר למזוג להם ולמה לא ע"כ. וכן נמי אסור לשמור חבית של יין נסך אפילו בחנם לפי שרוצה בקיומו להשיבו לבעלים אבל אם שכרו לשבור חביות של יין נסך ק' חביות במאה פרוטות או חבית בפרוטה שכרו מותר אע"פ שרוצה בקיומו עד שישברם.
<h2>דף סד.</h2>
גר וגוי שהיו שותפין ובאו לחלוק אין הגר יכול לומר לגוי טול אתה יין נסך ואני פירות לפי שרוצה בקיומו כדי שיטול כנגדו. אבל בירושת הגר התירו לומר כדי שלא יחזור לסורו ואם משבא לידו אסור.
<h2>דף סה.</h2>
שכר לגוי חמור לרכוב עליו והניח עליו כד של יין שכרו מותר. השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי ק' חביות של שכר בק' פרוטות ונמצא אחת מהן יין נסך שכרו כולו אסור לפי שזה קבלנות שהוא יכול לעכב כל השכר עד שיעבירנו לו ואם פחות משוה פרוטה הכל מותר כגון ששכרו להעביר ק' חביות בג' פרוטות. אמר לו העבר לי חבית בפרוטה וחבית בפרוטה שכר חבית היין נסך אסור והשאר מותר.
<h2>דף עא.</h2>
אומנין ישראלים ששלח להם גוי חבית [של] יין נסך בשכרן עד שלא יכנס היין ברשותם יכולין לומר תן לנו את דמיה.
וכתב הרשב"א ז"ל במקומות שנותנין למלך חלק ידוע מפירותיהן [שליש או יתר] אם אמר ישראל לגוי בא והפיס עלי למלך ממנתי שלוקח מייני מותר אבל אם אמר לו הכנס במקומי אסור לפי שהוא אומר קבלהו בשבילי ואני מוכרו לך ע"כ.
ישראל שמכר יינו לגוי פסק דמי' עד שלא (מכר) [מדד] דמיו מותרין. שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו [נמצא] בשעת מכירה מותר היה. (מכר) [מדד] עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין שאע"פ שמשך עדין לא סמכה דעתו ליקח כיון שלא פסק והיין נאסר בנגיעתו (ונמכר) [והרי זה] כמוכר סתם יינן. ואם מדד לכליו של גוי או לכליו [של ישראל] (ונמכר) [והרי זה] כמוכר סתם יינן. ואם מדד לכליו של גוי או לכליו [של ישראל] שביד גוי צריך ליקח הדמים תחלה ואח"כ ימדוד ואם מדד תחלה אע"פ שפסק דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינן. ויש אומרים שהדמין מותרין כשמדד לכליו של גוי דקיימא לן (כיין) [יין ביין] ימכר והוא שלא יגע בו הגוי קודם שיתן הדמים. וי"א דכיון דקיימא לן דמשיכה קונה בגוי כיון שפסק ומדד ומשכו קנאו ונתחייב בדמים ואינו נעשה יין נסך עד שיגע בו. הילכך כל זמן שיפרענו הגוי אפילו אחר שנה הדמים מותרים שדמי יין כשר הוא ובלבד שיזהר שלא יגע בו הגוי עד אחר שיקנח אותו בכליו או ימשוך אותו כדי שלא יאסר בהנאה קודם שיתחייב הדמים והרשב"א ז"ל כתב אם היה היין נתון בכלי ופסק עמו דמים ואחר כך הגביה הגוי הכלי כדי לקנות היין שבו אע"פ שמדד הגוי לעצמו דמיו (אסורין ואע"פ שהגביהו כשהוא מוכר אין ההגבהה) [מותרין] דכל שפסק גמר לקנות וכשהגביה קנה וכשעירה נעשה יין נסך ולא של ישראל הוא. פסק ולא הגביה לא קנה עדין ואם מדד לעצמו דמיו אסורין ואע"פ שהגביהו כשהוא מודד לעצמו. היה ישראל מודד לתוך כליו של גוי ופסק עמו דמים אע"פ שלא הקדים לו מעות ואע"פ שיש עכבת יין נסך בשולי הכלי מותר ואפי' לכתחלה והוא שיהיה הכלי מונח בחצרו של גוי דאויר כליו קונה לו לפיכך משנכנס היין לאויר כליו קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגיע לקרקעיתו של כלי ואם מונח הכלי בחצרו של ישראל לא קנה וכבר נעשה יין נסך כשיגיע לקרקעיתו של כלי ואסור ואם היה הכלי ביד הגוי בעל הכלי מותר ואפילו לכתחלה. הרי שלא פסק דמים ומדד ישראל לתוך כליו של גוי והיה הכלי בחצרו של ישראל ועל גבי קרקע מותר לו ליקח דמי יינו שאין סתם יינן אוסר כל תערובתו בהנאה אבל מוכרו לו חוץ מדמי יין נסך שבו עכ"ל.
כתב הראב"ד ז"ל נראה שאסור לתת יין בכלי ביד גוי המכריז להראות ולהטעימו שהרי מכיוון שיגע בו נעשה יין נסך וכשמכריז ומראהו נהנה הישראל מיין נסך. ועוד כתב נראה שאסור להוציא הגוי החרצנים מן הקובה להריקה עד שיפסלו החרצנים והיין שבהם מלשתות דהתם ודאי טיט מגובל הוא. והראב"ד ז"ל מתיר אפי' יש יין מהתמדים למטה לפי שאינו יוצא מדת המים ע"כ.
<h2>דף עא:</h2>
כתב הרב בעל המאור ז"ל מאן דחכים למעבד גמר בדעתיה להשאיל רשותיה לכל מאן דאתי למזבן מיניה חמרא כי היכי דליהוי כליו של לוקח ברשות לוקח דקיימא לן דקנה לוקח אע"פ שלא משך שכליו קונה לו כיון שהוא ברשותו הילכך כשגמר בדעתו כן בההיא שעתא דכייל בגו מנא דגוי קונה לו ואיחייב ליה גוי בדמי והני זוזי הלואה גביה ויכול ליקח ממנו המעות או משכון אחר שנגע בו בדמי הלואתו קא שקיל ולאו דמי יין נסך עכ"ל.
<h2>דף עג.</h2>
כתב הר"ש ז"ל ועל הפטס שפנה שמריו ושכשכו במים אין לחוש אחר כן לשום מגע ואפי' הוא מזופף לפי שהיין בטל במים ששכשך בה ע"כ.
